אחאב ואליהו

כד הקמח

מילים ולחן: נעמי שמר
אני קורא בספר מלכים
בפרק השבעה עשר
אני קורא על איש האלוהים
אשר אמר

כד הקמח לא תיכלה
וצפחת השמן לא תחסר
עד אשר יבוא מטר
על פני האדמה.

וכאשר יבשו הנחלים
והמטר בושש לבוא
האיש ההוא חצב את המילים
מלבבו

כד הקמח לא תיכלה…

אולי האיש ההוא ידע מחסור
אולי טעם משורש מר
אולי בהתעטף עליו נפשו
הוא שב ושר

כד הקמח לא תיכלה…

ובימים האלה הקשים
ימי אל טל ואל מטר
תמיד אני חוזר לאיש ההוא
ואז נזכר

כד הקמח לא תיכלה…

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

לא פעם כשהתנ"ך רוצה לשבח דמות כלשהי הוא משווה אותה לדוד, שנתפס כדמות חיובית. ומנגד, כשהתנ"ך רוצה לגנות דמות כלשהי הוא משווה אותה לדמות שלילית, כמו ירבעם.

אֵלִיָּהוּ

כַּעֲלִיַּת הַקִּיר שֶׁל אֵלִיָּהוּ
חַדְרִי בִּמְרוֹם הַגָּג. וּלְעִתִּים
אֲנִי הוֹגָה בּוֹ, בַּיָּשִׁישׁ הַפֶּלִאי,
הַמְחַיֶּה מֵתִים.

וַיִתְמוֹדֵד עַד שֶׁבַע עַל הַיֶּלֶד,
קוֹל תְּפִלָּה קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ,
וַיָּשָׁב אֶל הָאֵם הַמְקוֹנֶנֶת:
"רְאִי, חַי בְּנֵךְ".

מֵתַי שֶׁלִּי! הוּא לֹא יָבוֹא כְּקֶדֶם,
לֹא יִשְׂתָּרֵעַ עֲלֵיכֶם וּפִיו – יְקוֹד,
קָרִים אַתֶּם, וְקוֹל וְקֶשֶׁב אָיִן,
וְלֹא תָקוּמוּ עוֹד.

כ"ט טבת, תרפ"ח

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא / לאה נאור

בְּלֵיל הַסֵּדֶר יִקְרֶה לִי הַנֵּס
אֶפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת וְהוּא יִכָּנֵס
אֲמַלֵּא אֶת הַכּוֹס, אֶת כּוֹס זְהָבוֹ
וְלֹא אֵרָדֵם לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא.

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
אֵיךְ יָבוֹא וּמָה יָבִיא
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.

שָׁנָה שְׁלֵמָה חִכִּיתִי לִרְאוֹת
אִם יֵשׁ לוֹ זָקָן כְּמוֹ בַּתְּמוּנוֹת
זָקָן לָבָן וְאֵזוֹר שֶׁל זָהָב
וְאוֹר שֶׁמֵּאִיר מִסָּבִיב לְפָנָיו.

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא…

לִפְנֵי שָׁנָה עוֹד הָיִיתִי קָטָן
נִרְדַּמְתִּי רַק רֶגַע לִפְנֵי הַזְּמַן
אַךְ בַּפֶּסַח הַזֶּה שֶׁיִּקְרֶה לִי הַנֵּס
אֶפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת וְהוּא יִכָּנֵס.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

יש הסבורים כי מיקומו של הנחל הוא דווקא במדבר, בנחל יבש. יש לציין כי ההצעות הן בגדר השערה, כיוון שאין בכתובים סימנים לזיהוי מדויק.
ר' שמואל לניאדו, שהיה רבה של ארם צובה (חַלַבּ שבסוריה), מציין בפירושו "כלי יקר" כי לנחל קוראים כְּרִית מלשון כריתה, ויש בכך רמז לכך שהמקום שבו ישב אליהו ייהרס ויתייבש, כמו שאליהו יצר הרס בהכריזו על הבצורת.

בראשית ימי הביניים נהגו היהודים לכנות את מדינות אירופה בשמות מקראיים בעלי צליל דומה. כך קיבלה מדינת "פרנצא" את השם צָרְפַת (כיוון שרוב העיצורים של שני השמות האלה משותפים).
פרשן ימי הביניים ר' משה אלשיך מציע כי בשם "צרפת" יש רמז לכך שיש במקום צרת אלמנה ויתום, כלומר רעב גדול.

על פי: האקדמיה ללשון העברית

הבעל מתואר באיורים עתיקים ובספרות הקדומה כלוחם גיבור הרוכב על עננים. בידו האחת הוא אוחז ברק ובידו השנייה אַלָּה או מגן, על ראשו קרניים, סמל הפריון, ותחת רגליו מים. האשרה הייתה אלה אהודה בכנען, בת זוגו של האל בעל (ואף מופיעה כבת זוגו של ה' בכתובת עתיקה שנמצאה), והיא שימשה כאלת פריון. הפולחן לאשרה היה באמצעות נטיעת עץ.

על פי: גליה סמו, "פולחן הבעל", מקראנט. © כל הזכויות שמורות למטח.

במצבת מישע, מצבה מן המחצית השנייה של המאה התשיעית לפני הספירה שנמצאת היום במוזאון הלובר שבפריז, מוזכרים עָמְרִי ואחאב. המצבה נועדה להלל את שמו של האל כמוש, שהיה האל המקומי במואב, ולהודות לו על ניצחונותיו המפוארים של מישע מלך מואב על אויביו. בקטע מתוך המצבה, מתפאר מישע המלך בכך שמרד בעָמְרִי ובאחאב ששלטו על ארצו:
"[…] עָמְרִי מֶלֶך יִשְרָאֵל, וַיְעַנוּ אֶת מֹאָב יָמִן רַבִּן (=ימים רבים), כִּי יֶאֱנַף כּמֹש בְּאַרְצֹה. וַיַחֲלִיפֹה בּנֹה (הוא אחאב) וַיֹאמֶר גַם הֻא: אֲעַנֵו אֶת מֹאָב […]".